אני: למה קשה לי להתיישב לתקשר? למה אני מנסה להתחמק מזה?
כי בת אנוש הינך. והולכת את בדרכים עקלקלות, מטפסת בשבילי ההרים וכובשת פסגות. בת אנוש קטנה ויחידה וקשתה עליך ההליכה. וישבת ונחת והנחת ראשך ונרדמת. ובהיותך ישנה בערו בך זכרונות המאמצים ויפי הבריאה אשר סביבך וגופך מפרכס ואת ישנה. וחלמת ונשמת והיית והווית אך עודך ישנה. והיה ובשנתך, והושטת ידך לכאן ולכאן אך עיוורת הינך כי עיניך עצומות. ואכן כי רווח לגופך ונח לו הגוף אך את כל כולך נמשכת למעלה ועולה והיתה התנועה המנוגדת מעייפת וקשה עוד יותר והינה את שקעת בשינה יותר עמוקה. ובאנו אנו ודרך נבכי החלום מצאנו שפה וחבל הענקנו לך לטפס עליו. ובאוזנך הנמה לחשנו - עורי. עורי. כי יפה הבריאה אשר מסביבך וחלומותיך היפים חלומות שווא הם. אך את בעקשות ובסרבנות המשכת לישון. ואנו נמשיך ללחוש ואת תמשיכי לחלום עד כי די לך ותקוצי יקיצה גדולה וקלילה ותעמדי על רגליך כמומסר הכישוף והבטת סביבך והיית לאחת. וכה פשוטים הדברים וכה נכוחים עד כי פרצת בצחוק והינה הפסגה הינה מישור וההרים הפכו למרבדים של פריחה אדומה וההליכה קלילה ונעימה ורוח קלה מלטפת את פניך. והיית ערה ונושמת ונמלא ליבך חדוות חיים. ואנו עימך צוחקים ורוקדים ואת כמשתאה מהלכת בינינו ועם זאת - את הינך אשר הינך בת אנוש קטנה ואמיצה מהלכת לבדה בשביל החיים ורואה.
אני: מה לעשות עם הגוף שלי. הוא מרגיש לי ככ כבד וגס.
כי אהבה וחמלה בלבד יש לנו לתת לכל ביטוי חומרי של הדברים. כי הוא - הגוף - קצה קרן האור הוא של כל אשר אנו יודעים והוא הופך למראה כמו הסרט שבקולנוע ומקרין הוא עבורך בצליל בקול בתחושה ובתנועה את אשר הינך ממילא. ואילו את דוחה וכועסת ומושכת ושופטת ולשווא שכן את היא הינך הגוף הזה ואין הוא אלא בבואה להוויתך השלמה. והיית שוקטת עימו ורוקדת איתו ומערסלת אותו וחולקת לו כבוד. והיית מיפיפת אותו ורצה איתו וחוגגת חגיגת חייך על פני האדמה הזו. ורווח לך והסרת מעטה השופטת מעליך והפכת אחת.
אני: מה לעשות כדי לשמור על תזונה נקיה?
כל אשר לך שלך הוא ובידך הבחירה. ואנו מגישים לך שפע. שולחן ערוך בכל טוב. וכולך מוקפת טוב מכל העברים ובכל אשר הלכת - שפע. שפע של אוכל ואורות וצבעים ובגדים ואנשים. ופתחת נפשך ולבבך והנחת לעצמך הקטנה לראות את השפע הזה ולהכיר בו ויזרום סביבך וירווך וישביעך ופסקת מלחפש. כי מתאמצת את במקום שכבר נכבש. ורודפת את אחר היש שכבר ישנו. ודי לך.
והינה עצרת. ובררת בעדינות ואחזת דברי מזונך בקצות אצבעותיך והתבוננת בהם מקרוב והנחת להם להדהד עד עמקי נשמתך ואכלת ושבעת וידעת שפע מבפנים ומבחוץ והיית פנויה להלך ולהרים ראשך. והיית פנויה להתבונן סביב וליבך מזמר בהכרת תודה.
והיה גופך מנקה את עצמו ואילו את - נוחי לך. ועשית עבודך את השקטה והיית מתבוננת וחומלת ורוגשת וסוערת ועדיין ערה אל תוך נבכי הדברים האחוזים בין אצבעותיך.
ואנו נאמר לך עוד - כי זאת אשר תדעי. אחת ויחידה הינך וחד פעמית את ועם זאת אחת מיני רבים ופנים רבות לך. והנחת לתודעת היחידה שאותה את נושאת כי היתה זו לך לרועץ. והרפית כתפיך ונשמת והיית מתמוססת אל תוך הרבים שהינך. והפכה דרכך לקלה יותר והנחת כלי נשקך. לא מגן ולא חרב נושאת את מעתה כי אם כד מים צלולים להשקות בו את הצמאים. והיית מהלכת בבטחה, זוכרת היותך הרבים ויודעת עברך כאחת. כי תם עידן היחיד ועתה כרבים תהלכו על פני האדמה הזו. וחבקתם ידים והייתם מתעצמים והולכים וגופכם אף הוא מתעצם ומתרווח. ועתה - כמו צירי לידה את חווה. נשמי עמוק והניחי לך ואנו ננחה אותך ולו רק תקשיבי.
והיה כי ימאן ליבך הפעוט להאמין ושובי וקראי לו מילותיך אנו ואנו נשוב ונדבר. זאת - עד כי הפכנו אחד והיית ואחת ולא עוד חשת פיצול. נחכה שתעורי.
אני: ממש מבלבל אותי הפער בין תחושת ההתעלות שיש בי כשאני כותבת אתכם לבין הרדידות שביומיום כשאני מפסיקה ומתבוננת סביבי. זה חלק מההתנגדות, הפער הזה. יש דרך לגשר על זה?
לאט לך ילדה. ילדה כי צעירה מאד הינך בדרכי החיים. ילדה כי עוד לא סיימת להוולד. ילדה כי יולדת הינך וילדת. והפער קיים ואת התבונני בחלל שבין הדברים. בארץ השניה. הוא הפער עצמו הוא מהות הדבר ואילו את מתרגשת ורצה לאזן כמו היה פה עיוות. ומתאימה את עצמך חלמת בשנתך ואסרת גופך באזיקים וכבלת נפשך לאדמה.
והיית חיה את הפער ומרפה כמו שמרפים מבלון והוא מתרומם לו. וחווית את הפחד ואת חווית האובדן ואיבדת שליטה. והיית מרחפת ומצאת מחוזות מחיה חדשים. ונפתחו השמים בפניך.
ואת מהלכת את כעיוורת, נאחזת בזיזי האבן ונתמכת בקירות. ואנו נאמר לך - שמטי אחיזתך והיית כמרחפת בין שמים וארץ ואיבדת מדרך כף רגלך ואבדה לך דרכך משכבר ונשאת על כפיים למחוזות אחרים ולמדת דרך חדשה ושפה חדשה והיית בארץ השניה כי זו אשר לך כרגע גוועת היא ואת אין לך לגווע איתה. את וכל אשר לך. והיית זורחת ומפיצה אורך וללא לאות - ללא לאות - ישבת וכתבת מילותיך כי קסם הן.
אני: האם יש משהו שאני צריכה לעשות כדי להתעורר?
כי לא לנו ולא לך הזמן לקצבו. וזמן כזה אין. ואין יקיצה מבלי שהיתה שינה ואין ערות שלא יודעת עצמה כ"לא שינה". ואת תשני עד כי סיימת לישון ותעורי כאשר תעורי ואין האחד עדיף על השני כי אם תוצאה בלתי נמנעת של הדברים וכך כמו הנחל הזורם מטה תיתם שנתך כאשר תכלה ואת תקומי. ועתה די לך.
כי בת אנוש הינך. והולכת את בדרכים עקלקלות, מטפסת בשבילי ההרים וכובשת פסגות. בת אנוש קטנה ויחידה וקשתה עליך ההליכה. וישבת ונחת והנחת ראשך ונרדמת. ובהיותך ישנה בערו בך זכרונות המאמצים ויפי הבריאה אשר סביבך וגופך מפרכס ואת ישנה. וחלמת ונשמת והיית והווית אך עודך ישנה. והיה ובשנתך, והושטת ידך לכאן ולכאן אך עיוורת הינך כי עיניך עצומות. ואכן כי רווח לגופך ונח לו הגוף אך את כל כולך נמשכת למעלה ועולה והיתה התנועה המנוגדת מעייפת וקשה עוד יותר והינה את שקעת בשינה יותר עמוקה. ובאנו אנו ודרך נבכי החלום מצאנו שפה וחבל הענקנו לך לטפס עליו. ובאוזנך הנמה לחשנו - עורי. עורי. כי יפה הבריאה אשר מסביבך וחלומותיך היפים חלומות שווא הם. אך את בעקשות ובסרבנות המשכת לישון. ואנו נמשיך ללחוש ואת תמשיכי לחלום עד כי די לך ותקוצי יקיצה גדולה וקלילה ותעמדי על רגליך כמומסר הכישוף והבטת סביבך והיית לאחת. וכה פשוטים הדברים וכה נכוחים עד כי פרצת בצחוק והינה הפסגה הינה מישור וההרים הפכו למרבדים של פריחה אדומה וההליכה קלילה ונעימה ורוח קלה מלטפת את פניך. והיית ערה ונושמת ונמלא ליבך חדוות חיים. ואנו עימך צוחקים ורוקדים ואת כמשתאה מהלכת בינינו ועם זאת - את הינך אשר הינך בת אנוש קטנה ואמיצה מהלכת לבדה בשביל החיים ורואה.
אני: מה לעשות עם הגוף שלי. הוא מרגיש לי ככ כבד וגס.
כי אהבה וחמלה בלבד יש לנו לתת לכל ביטוי חומרי של הדברים. כי הוא - הגוף - קצה קרן האור הוא של כל אשר אנו יודעים והוא הופך למראה כמו הסרט שבקולנוע ומקרין הוא עבורך בצליל בקול בתחושה ובתנועה את אשר הינך ממילא. ואילו את דוחה וכועסת ומושכת ושופטת ולשווא שכן את היא הינך הגוף הזה ואין הוא אלא בבואה להוויתך השלמה. והיית שוקטת עימו ורוקדת איתו ומערסלת אותו וחולקת לו כבוד. והיית מיפיפת אותו ורצה איתו וחוגגת חגיגת חייך על פני האדמה הזו. ורווח לך והסרת מעטה השופטת מעליך והפכת אחת.
אני: מה לעשות כדי לשמור על תזונה נקיה?
כל אשר לך שלך הוא ובידך הבחירה. ואנו מגישים לך שפע. שולחן ערוך בכל טוב. וכולך מוקפת טוב מכל העברים ובכל אשר הלכת - שפע. שפע של אוכל ואורות וצבעים ובגדים ואנשים. ופתחת נפשך ולבבך והנחת לעצמך הקטנה לראות את השפע הזה ולהכיר בו ויזרום סביבך וירווך וישביעך ופסקת מלחפש. כי מתאמצת את במקום שכבר נכבש. ורודפת את אחר היש שכבר ישנו. ודי לך.
והינה עצרת. ובררת בעדינות ואחזת דברי מזונך בקצות אצבעותיך והתבוננת בהם מקרוב והנחת להם להדהד עד עמקי נשמתך ואכלת ושבעת וידעת שפע מבפנים ומבחוץ והיית פנויה להלך ולהרים ראשך. והיית פנויה להתבונן סביב וליבך מזמר בהכרת תודה.
והיה גופך מנקה את עצמו ואילו את - נוחי לך. ועשית עבודך את השקטה והיית מתבוננת וחומלת ורוגשת וסוערת ועדיין ערה אל תוך נבכי הדברים האחוזים בין אצבעותיך.
ואנו נאמר לך עוד - כי זאת אשר תדעי. אחת ויחידה הינך וחד פעמית את ועם זאת אחת מיני רבים ופנים רבות לך. והנחת לתודעת היחידה שאותה את נושאת כי היתה זו לך לרועץ. והרפית כתפיך ונשמת והיית מתמוססת אל תוך הרבים שהינך. והפכה דרכך לקלה יותר והנחת כלי נשקך. לא מגן ולא חרב נושאת את מעתה כי אם כד מים צלולים להשקות בו את הצמאים. והיית מהלכת בבטחה, זוכרת היותך הרבים ויודעת עברך כאחת. כי תם עידן היחיד ועתה כרבים תהלכו על פני האדמה הזו. וחבקתם ידים והייתם מתעצמים והולכים וגופכם אף הוא מתעצם ומתרווח. ועתה - כמו צירי לידה את חווה. נשמי עמוק והניחי לך ואנו ננחה אותך ולו רק תקשיבי.
והיה כי ימאן ליבך הפעוט להאמין ושובי וקראי לו מילותיך אנו ואנו נשוב ונדבר. זאת - עד כי הפכנו אחד והיית ואחת ולא עוד חשת פיצול. נחכה שתעורי.
אני: ממש מבלבל אותי הפער בין תחושת ההתעלות שיש בי כשאני כותבת אתכם לבין הרדידות שביומיום כשאני מפסיקה ומתבוננת סביבי. זה חלק מההתנגדות, הפער הזה. יש דרך לגשר על זה?
לאט לך ילדה. ילדה כי צעירה מאד הינך בדרכי החיים. ילדה כי עוד לא סיימת להוולד. ילדה כי יולדת הינך וילדת. והפער קיים ואת התבונני בחלל שבין הדברים. בארץ השניה. הוא הפער עצמו הוא מהות הדבר ואילו את מתרגשת ורצה לאזן כמו היה פה עיוות. ומתאימה את עצמך חלמת בשנתך ואסרת גופך באזיקים וכבלת נפשך לאדמה.
והיית חיה את הפער ומרפה כמו שמרפים מבלון והוא מתרומם לו. וחווית את הפחד ואת חווית האובדן ואיבדת שליטה. והיית מרחפת ומצאת מחוזות מחיה חדשים. ונפתחו השמים בפניך.
ואת מהלכת את כעיוורת, נאחזת בזיזי האבן ונתמכת בקירות. ואנו נאמר לך - שמטי אחיזתך והיית כמרחפת בין שמים וארץ ואיבדת מדרך כף רגלך ואבדה לך דרכך משכבר ונשאת על כפיים למחוזות אחרים ולמדת דרך חדשה ושפה חדשה והיית בארץ השניה כי זו אשר לך כרגע גוועת היא ואת אין לך לגווע איתה. את וכל אשר לך. והיית זורחת ומפיצה אורך וללא לאות - ללא לאות - ישבת וכתבת מילותיך כי קסם הן.
אני: האם יש משהו שאני צריכה לעשות כדי להתעורר?
כי לא לנו ולא לך הזמן לקצבו. וזמן כזה אין. ואין יקיצה מבלי שהיתה שינה ואין ערות שלא יודעת עצמה כ"לא שינה". ואת תשני עד כי סיימת לישון ותעורי כאשר תעורי ואין האחד עדיף על השני כי אם תוצאה בלתי נמנעת של הדברים וכך כמו הנחל הזורם מטה תיתם שנתך כאשר תכלה ואת תקומי. ועתה די לך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה